חסמים באינטימיות: התמודדות עם הומופוביה מופנמת בטיפול הפסיכולוגי

אנחנו חיים בתקופה בה מצעדי גאווה, נראות תקשורתית ושוויון זכויות הולך וגובר ללהט"ב הם חלק מהמציאות שלנו. אך לצד ההתקדמות החברתית המבורכת, דעות קדומות עדיין נוכחות וישנם מאבקים רבים שיש עוד להשיג. מורכבות זו מהדהדת גם בנפש פנימה. כך, רבים בקהילה הגאה חשים שגם כשיצאו מהארון מול המשפחה והחברים, נותר ארון אחד שקשה יותר לפרק: הארון הפנימי.

בספרות המקצועית קוראים לזה "הומופוביה מופנמת" (Internalized Homophobia). זהו מצב שבו להט"בים, שגדלו בחברה שעדיין משדרת מסרים הטרו-נורמטיביים (שלהיות סטרייט זה הדבר "הנכון" או "הטבעי"), מפנימים את הסטיגמות הללו אל תוך עולמם הנפשי. מחקרים מהשנים האחרונות חושפים כיצד ה"רעש" הנסתר הזה מחבל לנו דווקא במקומות הכי אינטימיים: בזוגיות ובמיטה.

מהי בעצם הומופוביה מופנמת?

חשוב להבין, הומופוביה מופנמת לרוב אינה שנאה עצמית מודעת. רוב המטופלים שיגיעו לקליניקה יגידו "אני גאה במי שאני". אולם, המחקר הפסיכולוגי מצביע על רבדים עמוקים יותר, לא מודעים.

זוהי תחושה עמומה של אי-נוחות, בושה, או אמונה סמויה שמערכות יחסים חד-מיניות הן פחות יציבות, פחות "קדושות" או פחות בעלות ערך ממערכות יחסים הטרוסקסואליות. מודל "לחץ המיעוט" (Minority Stress) מסביר כי החשיפה הכרונית לדעות קדומות יוצרת דריכות ומתח פנימי, גם אצל מי שחיים מחוץ לארון שנים רבות.

ההשפעה על הזוגיות: כשקשה לקבל אהבה

אחד הממצאים העקביים במחקרים עדכניים מהשנים האחרונות הוא הקשר השלילי בין הומופוביה מופנמת לשביעות רצון זוגית.

כיצד זה בא לידי ביטוי בקליניקה?

• הימנעות מאינטימיות: כשאדם מחזיק באמונה לא מודעת שהנטייה המינית שלו היא "פגומה", הוא עשוי להתקשות לתת אמון מלא בבן/בת הזוג, מתוך חשש להיפגע או מתוך תחושה שלא מגיעה לו אהבה אמיתית.

• השלכה על בן הזוג: לעתים, אנו משליכים את הבושה שלנו על הפרטנר. למשל, כעס על כך שבן הזוג "נשי מדי" (אצל הומואים) או "בוצ'ית מדי" (אצל לסביות) עשוי לנבוע מרצון להתרחק מסטריאוטיפים שמעוררים בנו חרדה.

• ציפייה לכישלון: הומופוביה מופנמת יכולה לייצר נבואה המגשימה את עצמה. אם אני מאמין שזוגיות גאה היא זמנית ומועדת לבגידות (סטריאוטיפ נפוץ), אני עלול להתנהג בחוסר ביטחון או בקנאה שיביאו בסוף לפירוק הקשר.

ההשפעה על המיניות: בין עכבות לניתוק

החדר האינטימי הוא המקום בו הגוף והנפש נפגשים, ולכן שם ההומופוביה המופנמת מרימה את ראשה בצורה המובהקת ביותר. מחקרים עדכניים בתחום הסקסולוגיה והפסיכולוגיה הלהט"בית מצביעים על מספר קשיים אופייניים:

1. חרדת ביצוע וניתוק רגשי: הבושה הסמויה עלולה לגרום לניתוק (דיסוציאציה) במהלך האקט המיני. האדם נמצא שם פיזית, אך רגשית הוא מרוחק כדי לא להרגיש את ה"בושה" הכרוכה במעשה.

2. קשיים בתפקוד: רמות גבוהות של דחק פנימי קשורות באופן ישיר לקשיים בזקפה, כאבים (אצל נשים וגברים כאחד) וקושי להגיע לאורגזמה. כשהמוח עסוק בשיפוטיות עצמית, הגוף לא יכול להירגע ולהתמסר לעונג.

3. התנהגות סיכונית: במקרים מסוימים, הפיצול בין הרגש למין ("סקס זה דבר מלוכלך ולכן נעשה אותו מהר ובניתוק") מוביל לחיפוש אחר מין מזדמן לא מוגן או שימוש בחומרים, כדרך לברוח מהתמודדות עם אינטימיות אמיתית.

אז מה עושים? הכוח שבטיפול פסיכולוגי

הבשורה הטובה היא שהומופוביה מופנמת אינה גזירת גורל. היא דפוס נרכש, וככזה - ניתן לשנות אותו.

טיפול פסיכולוגי, ובפרט טיפול בגישה המאשרת (Affirmative Therapy), לא נועד "לתקן" את הנטייה המינית, אלא לתקן את היחס שלנו אליה. בטיפול אנו עובדים על:

• זיהוי הקולות הביקורתיים: להבין מתי מדבר "הילד הפגוע" שספג עלבונות, ומתי מדבר הבוגר.

• עיבוד הבושה: יצירת מרחב בטוח שבו מותר לדבר על הבושה, ובכך להפחית את עוצמתה.

• אינטגרציה: חיבור מחדש בין אהבה, מין ורגש. ללמוד שמותר לנו לאהוב ולהיות נאהבים בצורה מלאה.

• 
  

לסיכום, הומופוביה מופנמת היא דפוס פסיכולוגי שספגנו מהסביבה. דפוס שגורם לנו לחוש שמשהו בתוכנו לא מאפשר לנו לנוח בתוך הזהות שלנו, ובהתאם עלול לעורר קשיים חוזרים ונשנים ביצירת אינטימיות. חשוב לדעת שזהו דפוס שניתן לשנות. בטיפול פסיכולוגי ניתן לזהות את ה'קולות' הביקורתיים הללו, להבין איך הם מעכבים אותנו, וללמוד לשחרר את תחושות האשמה והבושה. פנייה לטיפול היא הצעד הראשון בדרך להשתחרר מהצל של העבר, וליצור הווה של קבלה עצמית, זוגיות בריאה ומיניות מספקת.